מטופלת בכיסא גלגלים לצד צוות רפואי בחדר בדיקות שבו מיטת טיפול ומכשיר אולטרסאונד המציג תמונת הדמיה, מלווה מאמר של ד״ר גיא רופא

מאת ד״ר גיא רופא

מיומות ברחם הן גידולים שפירים המתפתחים מרקמת השריר של הרחם. ברוב המקרים הן אינן מסוכנות ואינן מחייבות טיפול. כאשר הן גורמות לדימום וסתי כבד, כאב, לחץ באגן, אנמיה, הפרעה לפוריות או פגיעה באיכות החיים, אפשר לבחור בין מעקב, טיפול תרופתי, פעולות זעיר־פולשניות וניתוח. הבחירה תלויה בעיקר בתסמינים, במספר המיומות, בגודלן ובמיקומן, במצב הבריאותי ובתוכניות להיריון.

המידע שלהלן הוא מידע רפואי כללי בלבד. הוא אינו מיועד לאבחון עצמי או לבחירת טיפול פרטני, וכל טענה רפואית מחייבת בדיקה מקצועית וביקורת אנושית לפני פרסום או יישום.

מהן מיומות וכיצד הן עלולות להתבטא?

מיומות, המכונות גם שרירנים ברחם או פיברואידים, הן גידולים שאינם סרטניים המתפתחים מתאי השריר והרקמה התומכת של הרחם. ייתכן שרירן יחיד, וייתכנו כמה שרירנים בגדלים ובמיקומים שונים. חלקם נותרים קטנים ויציבים לאורך זמן, ואחרים משתנים בגודלם בתקופות שונות בחיים.

מקובל לתאר מיומות לפי היחס שלהן לדופן הרחם ולחלל הרחם:

– מיומות תת־ריריות בולטות אל חלל הרחם. הן עשויות להיות קשורות במיוחד לדימום כבד, ולעיתים גם לקושי בפוריות. – מיומות תוך־דופניות מתפתחות בתוך שכבת השריר של הרחם. השפעתן תלויה בגודלן ובמידת העיוות של חלל הרחם. – מיומות תת־סרוזיות בולטות כלפי החלק החיצוני של הרחם. כאשר הן גדולות, הן עלולות ליצור לחץ על איברים סמוכים. – מיומות על גבעול מחוברות לרחם באמצעות בסיס צר יחסית, בתוך החלל או מחוץ לרחם.

נשים רבות אינן חוות תסמינים כלל, והמיומות מתגלות במקרה בבדיקה גינקולוגית או בבדיקת דימות. כאשר מופיעים תסמינים, הם עשויים לכלול דימום וסתי כבד או ממושך, דימום בין הווסתות, כאבי מחזור, כאב או תחושת כובד באגן, תכיפות במתן שתן, עצירות, כאב ביחסי מין או הגדלה של היקף הבטן.

דימום מתמשך עלול לגרום לחסר ברזל ולאנמיה. עייפות, חולשה, סחרחורת, חיוורון, דופק מהיר או קוצר נשימה במאמץ עשויים להתאים לכך, אך אינם ייחודיים לאנמיה. לפי דף המידע הרשמי של ACOG בנושא מיומות ברחם, הצורך בטיפול מושפע מן התסמינים, מגודל השרירנים וממיקומם, מתוכניות הפוריות וממידת הקרבה לגיל המעבר.

חשוב שלא לייחס אוטומטית כל כאב או דימום למיומה שנצפתה בדימות. תסמינים דומים עלולים להופיע גם בפוליפים של רירית הרחם, באדנומיוזיס, באנדומטריוזיס, בהפרעות ביוץ, בבעיות קרישה ובמצבים נוספים. לכן יש לבחון אם קיים קשר סביר בין מאפייני המיומה לבין התלונות.

כיצד מתבצע הבירור?

הבירור מתחיל בדרך כלל בשיחה רפואית מסודרת. בין היתר נבחנים משך התסמינים, דפוס הווסת, כמות הדימום, הופעת קרישי דם, דימום בין הווסתות, כאבים ותסמינים הקשורים למערכת השתן או העיכול. יש חשיבות גם להריונות קודמים, לתרופות קבועות, לאמצעי מניעה, למחלות רקע ולתוכניות להיריון.

תיעוד יומי או חודשי של הדימום עשוי לסייע. אפשר לרשום את מספר ימי הווסת, תדירות החלפת אמצעי הספיגה, אירועים של זליגה, כאב והיעדרות מעבודה או מפעילות. התיעוד אינו מחליף בדיקה, אך הוא מספק תמונה מדויקת יותר של ההשפעה על חיי היום־יום.

לעיתים נערכת בדיקה גינקולוגית. באמצעותה אפשר להתרשם מרחם מוגדל או בעל מתאר בלתי סדיר, אך היא אינה מספקת לבדה מידע מלא על מספר המיומות, גודלן והיחס שלהן לחלל הרחם.

אולטרסאונד של האגן הוא לרוב בדיקת הדימות הראשונה. אפשר לבצעו דרך הבטן, דרך הנרתיק או בשילוב בין שתי הגישות. הבדיקה מסייעת להעריך את מבנה הרחם, את עובי רירית הרחם ואת מספר המיומות, ממדיהן ומיקומן.

בהתאם לממצאים ולשאלה הרפואית, ניתן לשקול בדיקות נוספות:

– סונוהיסטרוגרפיה — אולטרסאונד לאחר החדרת נוזל לחלל הרחם, המאפשר להדגים טוב יותר ממצאים הבולטים אל החלל. – היסטרוסקופיה — הסתכלות ישירה בחלל הרחם בעזרת מכשיר אופטי דק. במצבים מתאימים ניתן לשלב אבחון עם הסרת ממצא תוך־רחמי. – MRI של האגן — מספק מיפוי מפורט יותר במקרים נבחרים, למשל כאשר הרחם גדול, קיימות מיומות רבות, האולטרסאונד אינו חד־משמעי או נדרש תכנון של פעולה. – בדיקות דם — ספירת דם והערכת מאגרי ברזל עשויות לזהות אנמיה או חסר ברזל. בדיקות נוספות נבחרות לפי דפוס הדימום וההיסטוריה הרפואית.

כאשר קיים דימום חריג, עשויה להידרש גם הערכה של רירית הרחם לפי גיל, גורמי סיכון ואופי התסמינים. נוכחות מיומה אינה שוללת סיבה נוספת לדימום. הנחיית NICE להערכה ולטיפול בדימום וסתי כבד מפרטת כי בחירת הבדיקות צריכה להתבסס על ההיסטוריה, הבדיקה הקלינית והחשד לממצא בחלל הרחם או מחוצה לו.

דימום כבד מאוד, עילפון, חולשה ניכרת, קוצר נשימה, כאב חד ופתאומי, חום, כאב במהלך היריון או דימום לאחר גיל המעבר מצריכים הערכה רפואית דחופה. גם שינוי חדש או מהיר בתסמינים ראוי לבדיקה. עם זאת, אי אפשר להסיק מטיב קצב הגדילה בלבד אם ממצא הוא שפיר או ממאיר; אבחנה כזו דורשת הערכה רפואית כוללת.

מתי ניתן להסתפק במעקב?

מיומה שאינה גורמת לתסמינים משמעותיים אינה מחייבת בהכרח טיפול. במצבים מתאימים אפשר לבחור במעקב הכולל הערכה של התסמינים, בדיקה לפי הצורך ולעיתים דימות חוזר. תדירות המעקב אינה אחידה, והיא תלויה בתמונה הקלינית ובמידת הוודאות לגבי הממצא.

ההחלטה אם לעקוב או לטפל אינה נשענת רק על קוטר המיומה. מיקומה עשוי להיות חשוב לא פחות: מיומה קטנה הבולטת לחלל הרחם יכולה לגרום לדימום משמעותי, בעוד שמיומה גדולה יותר בחלקו החיצוני של הרחם עשויה שלא לגרום לתסמינים כלל. יש לבחון גם את רמת ההמוגלובין, מידת הכאב, לחץ על איברים סמוכים והשפעה על שינה, עבודה ופעילות.

בקרבת גיל המעבר ניתן לעיתים להעדיף גישה שמרנית, משום שמיומות רבות נוטות להצטמצם לאחר הירידה בפעילות ההורמונלית. זו אינה תוצאה מובטחת, ולכן ממשיכים לעקוב אחר תסמינים חריגים. דימום שמופיע לאחר גיל המעבר מחייב בירור ואינו נחשב תוצאה צפויה של מיומה ידועה.

מעקב אינו פירושו התעלמות. אם הדימום מחמיר, מתפתחת אנמיה, מופיע כאב חדש או נוצרת פגיעה ניכרת באיכות החיים, יש להעריך מחדש את האפשרויות.

אילו טיפולים תרופתיים קיימים?

מטרת הטיפול התרופתי היא לרוב להפחית דימום או כאב. תרופות מסוימות עשויות להקטין זמנית את נפח המיומות, אך טיפול תרופתי אינו מסיר אותן מן הרחם.

אפשרויות אפשריות כוללות:

– תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידליות עשויות להפחית כאבי מחזור, ולעיתים לתרום להפחתה בדימום. הן אינן מתאימות לכל אדם, בין השאר במצבים מסוימים של מחלת כליות, כיב קיבה או נטייה לדימום. – חומצה טרנקסמית נלקחת בימי הדימום בהתאם להוראה רפואית ומיועדת להפחית את אובדן הדם. יש לבחון התאמה אישית, לרבות גורמי סיכון לקרישי דם. – אמצעי מניעה הורמונליים משולבים עשויים להסדיר את המחזור ולהפחית דימום אצל מי שמתאימה להם. – טיפולים המבוססים על פרוגסטין ניתנים בצורות שונות ועשויים לסייע בשליטה בדימום. – התקן תוך־רחמי המשחרר לבונורגסטרל עשוי להפחית דימום כאשר חלל הרחם אינו מעוות במידה המונעת שימוש יעיל ובטוח. – תרופות הפועלות על ציר GnRH עשויות להפחית דימום ולהקטין זמנית את המיומות. בשל תופעות לוואי אפשריות, משך הטיפול והצורך בטיפול הורמונלי נלווה נבחנים באופן פרטני.

הבחירה מושפעת מגיל, מחלות רקע, חומרת האנמיה, תרופות נוספות, הסיכון לקרישי דם, הצורך באמצעי מניעה ותוכניות להיריון. אין להתחיל, להפסיק או לשלב טיפול תרופתי על בסיס מידע כללי בלבד.

אם נמצא חסר ברזל, יש לטפל גם בו ולא רק בדימום. הטיפול עשוי להיות ברזל דרך הפה או, במצבים מתאימים, ברזל בעירוי. חשוב במקביל להעריך אם מקור אובדן הדם נמצא בשליטה.

טיפולים זעיר־פולשניים וניתוחיים

כאשר התסמינים משמעותיים, הטיפול התרופתי אינו מועיל דיו או קיימת השפעה מבנית, אפשר לשקול פעולה פולשנית. הבחירה תלויה במיפוי המיומות, ברצון לשמר את הרחם, בתוכניות הפוריות ובסיכונים הרפואיים.

כריתת מיומה בהיסטרוסקופיה מתאימה בעיקר למיומות הבולטות אל חלל הרחם. הגישה נעשית דרך צוואר הרחם, ללא חתך בטני. ההתאמה תלויה בגודל המיומה, בעומק חדירתה לדופן ובמאפיינים נוספים.

מיומקטומיה היא הסרת מיומות תוך שימור הרחם. ניתן לבצע אותה בגישה לפרוסקופית, רובוטית או דרך חתך בטני, בהתאם למספר המיומות, לגודלן ולמיקומן. לאחר הפעולה עדיין עלולות להתפתח מיומות נוספות, ויש להביא בחשבון את משמעות הניתוח לגבי היריון ולידה בעתיד.

אמבוליזציה של עורקי הרחם מפחיתה את אספקת הדם למיומות, במטרה לגרום להתכווצותן ולהקל בתסמינים. המידע הרשמי של ה־FDA על מיומות ואפשרויות טיפול מציג אמבוליזציה לצד טיפולים תרופתיים וניתוחיים. כאשר קיימת שאיפה להיריון עתידי, נדרשת בחינה מדוקדקת של הראיות, היתרונות והסיכונים ביחס לחלופות.

קיימות גם שיטות המבוססות על הרס תרמי של רקמת המיומה, באמצעות גלי רדיו או אנרגיה ממוקדת. הזמינות, ההתאמה והמידע על השפעתן על פוריות והיריון אינם זהים בכל השיטות.

כריתת רחם היא טיפול סופי במיומות, משום שלאחר הסרת הרחם הן אינן יכולות לחזור. זהו ניתוח משמעותי המבטל את האפשרות לשאת היריון. הסרת הרחם אינה מחייבת בהכרח הסרת שחלות; אלה החלטות נפרדות המבוססות על גיל, מצב רפואי וממצאים נוספים.

מיומות, פוריות והיריון

מיומות אינן גורמות בהכרח לאי־פוריות. המשמעות שלהן תלויה בעיקר במיקום ובמידת השינוי שהן יוצרות בחלל הרחם. מיומות תת־ריריות, או מיומות תוך־דופניות המעוותות את החלל, עשויות להיות רלוונטיות יותר להשרשה מאשר מיומות הבולטות כלפי חוץ.

לפני טיפול שנועד לשפר את הסיכוי להיריון יש להשלים הערכת פוריות רחבה. יש לבחון גם ביוץ, גיל, מצב החצוצרות ונתוני הזרע. עצם הימצאותה של מיומה אינה מוכיחה שהיא הסיבה לקושי להרות, והסרתה אינה מבטיחה שיפור בכל מצב.

במהלך היריון מיומות עשויות להישאר יציבות או להשתנות בגודל. בחלק מהמקרים הן קשורות לכאב, למנח עובר חריג או לסיבוכים סביב הלידה, אך רמת הסיכון משתנה לפי מספרן, גודלן ומיקומן. לכן המעקב מותאם למאפייני ההיריון ולא לעצם האבחנה בלבד.

סיכום

מיומות ברחם הן ממצא שפיר שכיח, וברוב המקרים אינן מצב חירום. הבירור נועד לבדוק אם הן אכן מסבירות את התסמינים, למפות את מיקומן ואת השפעתן ולשלול סיבות אחרות לדימום או לכאב. אפשרויות הניהול נעות ממעקב בלבד, דרך טיפול בדימום, בכאב ובאנמיה, ועד פעולות זעיר־פולשניות וניתוחים.

הבחירה אינה מבוססת על גודל המיומה בלבד. יש להביא בחשבון את חומרת התסמינים, מבנה חלל הרחם, מצב הבריאות, איכות החיים והרצון בהיריון עתידי. לכל אפשרות יש יתרונות, מגבלות וסיכונים, ולכן נדרשת הערכה רפואית אישית לפני יישום טיפול כלשהו.

> על המחבר > ד״ר גיא רופא הוא יוצר תוכן רפואי ומחבר ספרים. ד״ר גיא רופא אינו עוסק כיום ברפואה, אינו מקבל מטופלות ואינו מציע שירותי תורים. המאמר מספק מידע כללי בלבד ואינו תחליף לבדיקה, לאבחון או לטיפול רפואי פרטני. > למידע נוסף: https://guyrofe.com

מקורות

1. American College of Obstetricians and Gynecologists (ACOG), Uterine Fibroids: https://www.acog.org/womens-health/faqs/uterine-fibroids

2. National Institute for Health and Care Excellence (NICE), Heavy menstrual bleeding: assessment and management — NG88: https://www.nice.org.uk/guidance/ng88

3. U.S. Food and Drug Administration (FDA), Uterine Fibroids: https://www.fda.gov/consumers/consumer-updates/uterine-fibroids

על המחבר

ד״ר גיא רופא — יוצר תוכן רפואי ומחבר ספרים.

ד״ר גיא רופא אינו עוסק כיום ברפואה, אינו מקבל מטופלות ואינו מציע קביעת תורים.

לפרופיל הרשמי של ד״ר גיא רופא

PHP Code Snippets Powered By : XYZScripts.com